רוב חיי לא מספיק האמנתי בעצמי, ככה לפחות אני חושב.
בבלוג זה אני רוצה לספר את הסיפור שלי בעולם הקרקס ומה למדתי ממנו וקיבלתי ממנו.
איך בעצם הקרקס לימד אותי להאמין בעצמי והראה לי שאני מסוגל להכל.
לא הייתי תלמיד מצטיין בביה"ס.
אמנם בכיתה ה' איכשהו הצלחתי להוציא תעודה מצויינת, אבל חוץ מזה ממש ממש לא.
הייתי קצת ילד בעייתי, קצת היפראקטיבי, אחד כזה שמעניין אותו לעשות רק שטויות. ללמוד… בטוח שלא. זה גרם לי לחשוב שאני פשוט לא כזה חכם ואין לי סיבה להשקיע בלימודים. אז עשיתי את המינימום שהייתי חייב כי בכל זאת אמא שלי מורה אז לא עשו לי הנחות בבית.
גם לא נולדתי ג'אגלר. אפילו קראו לי נזק בבית. האמת שעד היום קוראים לי ככה, כי אני תמיד שובר ומפיל דברים. ולא, לא בגלל שאני זורק כדורים בבית ולא תופס ואז נשברת תמונה, אלא פשוט ככה במעין מגושמות כזאת – לא שם לב ומתנגש במשהו, או בטעות לא מחזיק את הכוס תה מספיק חזק והיא מחליקה לי מהיד.
בגיל 17 גיליתי את הג'אגלינג דרך בן דוד שלי שחזר מטיול בדרום אמריקה והיה ממש בקטע של משחק עם 3 כדורים.
בכל ארוחה משפחתית בשישי בערב בן דוד שלי היה מראה לי מה הוא למד וגם לימד אותי.
האמת שאני לא זוכר אם תפסתי את זה מהר או לא, אבל מה שבטוח זה שפרשתי מהר.
בעצם לא מספיק השתכנעתי שבא לי להשקיע בזה אז הפסקתי (מעניין למה…🤔).
הקול בראש שכנע אותי.
וגם, זה לא היה כזה מגניב לעשות ג'אגלינג בהפסקות, העדפתי להישאר עם התדמית הקשוחה של הפריק – רוקנרול וכו…
לאחר כמה שנים טובות ראיתי את בן דוד שלי מנסה לגלגל כדור מכף היד לגב היד.
התרגיל הזה היה נראה לי בלתי אפשרי.
שאלתי אותו אם זה בכלל משהו שיכול לקרות?
הוא אמר שכן ואני האמנתי. אבל לא ראיתי אותו מצליח לעשות את זה ואת האמת שלא ראיתי אף אחד אי פעם עושה את זה.
נשארתי עם התעלומה הזאת…
עד שנתקלתי בבחור רנדומלי במסיבה שאני אפילו לא זוכר מיהו.
ראיתי אותו עושה בדיוק את אותו תרגיל ואפילו עוד כמה תרגילים מגניבים שלא הכרתי ושאלתי אותו איך נקרא הסוג ג'אגלינג הזה בכלל.
ואז הגיעה התפנית.
זה נקרא קונטקט בול (כדור בדולח שקוף שמגלגלים על הגוף).
לא ידעתי על קיומו של הסגנון הזה בכלל.
לא היה לי מושג שאפשר ליצור אשליות כאלה מטורפות, בחיים לא ראיתי או נחשפתי לדבר הזה.
בגיל 21 בערך, גיליתי את עולם הקונטקט בול, וזה החזיר אותי חזרה לתוך עולם הג'אגלינג והקרקס.
ומשם חיי השתנו בכל מה שקשור ללהבין את כח הרצון שלי, את יכולת ההתמדה שלי והאמונה שלי בעצמי.
ברגע שגיליתי את הקונטקט בול, פתחתי את היוטיוב, קניתי כדור אימונים והתחלתי לנסות.
פתאום הייתה לי מוטיבציה מטורפת.
רציתי להגיע רחוק, רציתי להצליח את כל מה שהמטורפים האלה ביוטיוב עושים.
התאמנתי מלא, שברתי להורים שלי הרבה חפצים בבית, מרצפות, תמונות, כלי זכוכית שאמא שלי הייתה מכינה, אפילו כיור שברתי.
נסעתי לטייל בעולם אחרי הצבא, ופגשתי אנשים וג'אגלרים מעולים שלמדתי מהם המון.
ראיתי שהם הגיעו לרמה מטורפת ורציתי גם להיות שם.
ופתאום הספק העצמי קצת נעלם לו.
התחלתי לשים לב שאני ממש רוצה את זה, שמבחינתי אני רוצה שכל העולם יכיר אותי בתור זה עם הכדור.
מבחינתי שלא ידעו איך קוראים לי אפילו, שפשוט יגידו "נו… זה עם הכדור".
רציתי להיות מפלצת ג'אגלינג. זאת הייתה המטרה שלי, והכי חשוב – האמנתי בעצמי. האמנתי שאני יכול להגיע לזה.
לא עזבתי את הכדור לרגע, אפילו גרמתי לכל חבריי הקרובים להתחיל לעשות ג'אגלינג.
התאמנתי מלא, בכל דקה פנויה שהייתה לי.
כאשר למדתי לפסיכומטרי (שלא עשיתי בו שימוש עד היום), בהפסקות התאמתי על ג'אגלינג.
הבנתי כמה כוח יש לכלי הזה על שיפור הריכוז שלי, כמה הוא עוזר לי להתמיד גם בדברים אחרים.
כי אני מזכיר לכם שלפני זה – בלימודים הכי פחות האמנתי בעצמי.
מה פתאום פסיכומטרי? אני? בשביל מה…
סיימתי פסיכומטרי, אפילו הוצאתי 640, פייי מי היה מאמין, איך הייתי גאה בעצמי.
אפילו אמא שלי הופתעה (היא בטח צוחקת עכשיו כשהיא קוראת את זה).
עברתי לגור בתל אביב, והתחלתי לעשות הופעות רחוב, לא בדיוק הופעות רחוב, יותר נכון הייתי שם כובע, מוזיקה ומתחיל לשחק.
לא באמת ניסיתי לייצר אינטראקציה עם הקהל, כי התביישתי וחששתי לחשוף את עצמי.
פתאום קלטתי שזאת המסכה הכי חזקה שלי.
למה אני מתכוון?
השתמשתי במיומנות שלמדתי וביכולת הטכנית שלי כמסכה. דרך להסתתר מכולם ואולי להרשים ולתפוס אותם בכל זאת.
לא הבנתי אז לגמרי שזה לא מספיק ושאם אני רוצה ממש להופיע, אני צריך להיחשף ולבטא את עצמי, להציג לעולם קצת אנושיות ולא רק טכניקה.
מהרגע שהבחנתי בחולשה הזאת, בפחד הזה שמשתלט עליי, במודע או שלא במודע החלטתי ללכת עם הראש בקיר.
לא לוותר לו.
מפחיד אותך?
אז מה?
לך על זה.
מאותו רגע החיים שלי המשיכו להתגלגל ולהיסחף אל תוך עולם הקרקס.
מכאן נחשפתי לסצנת הקרקס בארץ, לאנשים נפלאים, לעוד מלא סוגי ג'אגלינג אחרים.
התחלתי לבנות את המופע הראשון שלי שבהמשך פשוט זרקתי אותו לפח.
הכרתי עולם שלם שגרם לי (ועדיין גורם לי עד היום) להתמודד עם המון דברים פנימיים שנורא הפריעו לי עם עצמי.
התחלתי להופיע בימי הולדת לילדים, בקניונים, בכל מיני ישובים קטנים, לעשות הפעלות, סדנאות, להסתובב בעוד משרדי הייטק ועוד…
אבל לא הייתה לי מספיק עבודה, הייתי צריך להתפרנס.
עשיתי הופעות רחוב בנמל תל אביב, הרצליה, חיפה , קיסריה, בינימינה. איפה לא…
הלכתי לעשות הופעות ברמזורים, במלא מקומות, אפילו בכמה וכמה מדינות באירופה וארה"ב.
עברתי כשלונות, הצלחות, ריבים עם קבצנים, ריבים עם המשטרה, אפילו גניבות (שגנבו לי את הכובע עם כל הכסף).
רק אני עם עצמי ברחוב, מול כולם, לא היה לי לאן לברוח.
את האמת שגם ממש הייתי צריך את הכסף אז הבנתי שאם לא זה, אצטרך למצוא עבודה "רגילה".
נרשמתי ללימודי קרקס בבית הספר "סנדסיאל", לימודי תיאטרון, מחול וקרקס (נשמור את זה לפוסט אחר).
למדתי שם 3 שנים בסביבה שנותנת לך להרגיש מאוד נורמלי לגבי הבחירות שלך בחיים, ואיך הגעת ללמוד קרקס.
מיותר לציין שמכל הסביבה המבוגרת (משפחה, אנשים "רציניים" ועוד…) עדיין לא קיבלתי פידבק חיובי, הם חיכו שאני אתבגר, או שאלך ללמוד מקצוע רציני.
למרות שטפו טפו באמת שאין לי שום תלונות על האנשים הקרובים אליי וההורים שלי, כי אפילו שהם לא "תמכו" הם בכל זאת איפשרו לי להיות מי שאני ולנסות.
אף אחד לא נלחם בי בדרך שלי. וגם זאת תמיכה בפני עצמה.
בגיל 24, כאשר התחלתי את לימודיי בבית הספר לקרקס, התחילה בעצם קריירת הקרקס הרשמית שלי.
היום אני בן 34, כבר עשר שנים שאני מתעסק אך ורק בקרקס, עצמאי כבר עשור שלם! מי היה מאמין?
מתפרנס בכבוד, אוהב את מה שאני עושה, מתפתח דרך העבודה שלי וממשיך ללמוד על עצמי כל כך הרבה דברים מהותיים ומשמעותיים.
והדבר הכי חשוב שלמדתי דרך כל זה, זאת האמונה בעצמי, לסמוך על עצמך ולהבין שאם אני פועל עם הלב שלי אין שום דבר שיכול לעצור אותי, אני יכול להשיג הכל.
מעבר לזה למדתי שזה גם לא כל כך נורא להיכשל. אפילו עדיף להיכשל, אחרת לא מצליחים לעולם.
נסיים בקטע שאני מאוד אוהב משיר של הבנות נחמה שפשוט מסכם את כל הפוסט הזה.
Spent most of my life
Doubting my belief
Believing my doubts
My mind was so complex
So it remained inflexible
So why not try to simplify?
Believe your belief
Doubt your doubts.
כיף שקראתם עד לכאן.
תודה.
